ד"ר אליהו אורבך
תרמ"ב – תשל"א 1882 – 1971
אליהו אורבך, בנו של רב, נולד בקיץ תרמ"ב (28.7.1882) בחבל פוזנן, פרוסיה, אזור שצורף לפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא גדל באווירה של יראת שמים, בקהילות שהקפידו על שמירת ישות יהודית-לאומית.
במקביל ללימודיו בבית הספר החרדי "עדת ישראל", קיבל גם השכלה כללית בגימנסיון בברלין.
בזכות אחיו הבוגרים, הצטרף אורבך, כבר בגיל בר-מצווה, לחוג "ישראל הצעיר", שהתמזג יותר מאוחר בהסתדרות הציונית של הרצל. כבר בשנת תרנ"ה (1895) הוצג אורבך, כ"צעיר הציונים", בפני "הציונים הגרמנים", ביניהם היו גם דוד וולפסון וחיים וייצמן.
בשנת תרנ"ח (1898), כשביקר הרצל בברלין הוצג אורבך גם בפניו. ברשמיו הוא כותב ששרה על הרצל זוהר מיסטי, שהקסים את כל רואיו.
ממדריכו בתנועה הציונית, היינריך לווה, למד אורבך את תולדות עם ישראל ותרומתו לתרבות העולם. הוא גם הינחהו לראות בתנ"ך, בו קראו יחדיו, את התשתית לרעיון הציוני, ונטע בו את הכמיהה לציון ואת האהבה לספר הספרים, שהתפתחה לחקר יסודי של המקרא.
אורבך ניחן בכושר נאום, וכבר בגיל הנעורים היה למרצה מבוקש ולמדריך ציוני, שהצליח לסתור את השמצות מתנגדי הציונות.
הוא השתתף בקונגרסים ציוניים, תחילה כעיתונאי, ואחר-כך גם כציר.
באוניברסיטה למד אורבך רפואה ובשנת תרס"ט (1909) עלה ארצה והתיישב בחיפה, גם בהשפעת סיפרו של הרצל "אלטנוילנד", בו משקפת חיפה את חזון העתיד של הרצל.
בחיפה ייסד ד"ר אליהו אורבך את בית החולים היהודי הראשון וניהל אותו. התמחותו הייתה בגניקולוגיה, אך בשנים הראשונות הוא טיפל בכל סוגי הנגעים של הפונים אליו, ערבים כיהודים. הוא גם נתרם לפעילות ציבורית וציונית ולקח חלק ביוזמות הקמת הטכניון ובית הספר הריאלי בהנהלתו של ד"ר בירם.
את זמנו החופשי הקדיש ד"ר אורבך לחקר התנ"ך, אותו חווה בארץ באור חדש, וגם כשגוייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, המשיך ללומדו ולחוקרו ואף הקים "חוג תנ"ך", בו קרא בפני החיילים הגויים פרקים ניבחרים מספר הספרים.
בשנת תר"פ (1920) חזרו ד"ר אורבך ומשפחתו לחיפה (אשתו הראשונה נפטרה בגרמניה בימי המלחמה) והוא חילק את זמנו בין עבודתו כגניקולוג לבין מחקר היסטורי של תקופת התנ"ך. במחקריו העלה ד"ר אורבך תמונה מקיפה של חיי ישראל מראשיתו ועד סוף התקופה המקראית. הוא כתב בשפה הגרמנית, ומאמריו פורסמו בארץ ובחוץ-לארץ בעיתונות המקצועית המתאימה. שלושה ספרים יצאו לאור: "הנבואה"; "משה; "המדבר וארץ הבחירה", שתורגם לעברית ע"י בנו, ד"ר דניאל אור.
בשנות השלושים של המאה ה-20, כשגבר זרם העולים מגרמניה, ייסד ד"ר אורבך את מיפלגת "עלייה חדשה", שדאגה לעולים אלה, ובשנת תש"ב (1942) אף עמד בראשה.
עם קום המדינה פרש ד"ר אורבך מפעילות פוליטית, ובשנת תש"ך (1960) זכה באזרחות כבוד של העיר חיפה.
ראשי "החברה לחקר המקרא" בישראל, ובמיוחד, ראשי סניף חיפה, ראו בד"ר אורבך חבר כבוד, חוקר מקרא מעמיק ומקורי מהחשובים ביותר. כביטוי להערצתם ולהוקרתם הם העניקו לו לקראת יום הולדתו ה-70, את "ספר אורבך", בעריכת ד"ר בירם.
ד"ר אליהו אורבך נפטר בקיץ תשל"א (14.7.1971).
כתבה: בלהה הלפרין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה