ד"ר ברוך בן-יהודה
תרנ"ד–תש"ן 1894 – 1990
מאת בלהה הלפרין
ברוך בן יהודה נולד בכ"ט אדר תרנ"ד (1894) בעיר מרימפול, ליטא, לאביו, יעקב לייבוביץ ולאימו זיסלה.
התחנך בחדר מתוקן, בתנועת הנוער הציונית "תקוות ציון" (שנוסדה בעיר) ובישיבה מודרנית. היה נער עילוי שהפגין בקיאות מופלגת במקורות: בתלמוד, בספרות העברית, בדקדוק ובתנ"ך – יסוד היהדות עפ"י הגר"א, שנלמד בישיבות של ה"מתנגדים" הליטאים ביסודיות.
מוריו ניבאו לו עתיד מזהיר ברבנות, אך הוא דבק בציונות, ובציון וכמה להשכלה כללית רחבה, בנוסף להשכלתו היהודית.
בשנת תרע"א, כשהיה בן שבע עשרה, עלה ארצה, על אף התנגדות אביו, ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב, הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שנוסדה שנים אחדות קודם לכן, וסיים את לימודיו בה בשנת תרע"ד (1914) במחזור השני. במקביל למד אצל חנינא קרצ'בסקי (המורה למוסיקה), נגינה בפסנתר, הרמוניה וניצוח.
עם חבריו, בני המחזור הראשון, משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, השתתף בהקמת "הסתדרות הדור הצעיר" ברוח "בני משה" (מייסודו של אחד-העם) ביסוד "ה"פועל הצעיר" ובאירגון "הקבוצה היפואית – ראשית "ההגנה".
בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר בן-יהודה לדגניה ושימש שם כמורה לעברית וכמדריך תרבות לחברי הקבוצה (אלתרמן כתב עליו את המחזה "כנרת, כנרת"). יותר מאוחר עבר לראש פינה ושם הורה בבית הספר שבהנהלת המחנכים חיים וילקומיץ ואהרון טורקניץ (את בתו יפה נשא לאשה), מחוללי החינוך הכפרי בארץ ישראל. בשנת תר"פ (1920) יצא בן-יהודה לאוניברסיטת בריסל (בלגיה) וסיים את לימודיו כדוקטור למדעי המתמטיקה והפיסיקה בהצטיינות הגדולה ביותר.
הוא דחה הצעות לקריירה מדעית והעדיף לשוב ארצה ולהתעמק במתודיקה של הוראת המתמטיקה, אותה לימד בגימנסיה "הרצליה", ומאוחר יותר גם בבתי המדרש למורים ובאוניברסיטה העברית.
בסוף שנת תרפ"ד (1924) שב ד"ר ברוך בן-יהודה לארץ והחל את עבודתו בגימנסיה "הרצליה". תחילה כמורה וכמחנך ואח"כ כמנהל, קריירה בת ארבעים ושתיים שנים, שבעקבותיה התמנה לנשיא, לכל ימי חייו.
הוא לימד מתמטיקה, תנ"ך, דקדוק ומוסיקה ויזם את הוראת תולדות הציונות, כמקצוע חובה לבחינות הבגרות. לשם כך חיבר את ספר הלימוד הראשון בנושא.
בן-יהודה הפעיל בגימנסיה תוכניות חינוך חדשניות. הידועה מכולן היא "ממלכת נוער" בעלת חוקה ויעדים נועזים שיזם ופיתח עם שכבת מחזור כ"א, אותם לימד וחינך מכתה ד' ועד י"ב. בטיוליהם השנתיים ברחבי הארץ (שנועדו להכירה ולחזק את הקשר עימה) הם הגיעו עד "פטרה" ולפיסגת החרמון. ניסיון זה תיאר בסיפרו "כולם אהובים" (כ"א).
למען תלמידיו הקים ד"ר בן-יהודה את "תנועת החוגים" (אם "מחנות העולים") וייסד את שבט "צופי הגימנסיה", אשר רבים מבוגריו השתתפו במהלך השנים בהקמת קיבוצים שונים. ד"ר בן-יהודה עמד גם בראש ועדת הביצוע להוצאת תלמידי בתי הספר התיכוניים למחנות עבודה בקיץ, לעזרת המשקים.
התחנך בחדר מתוקן, בתנועת הנוער הציונית "תקוות ציון" (שנוסדה בעיר) ובישיבה מודרנית. היה נער עילוי שהפגין בקיאות מופלגת במקורות: בתלמוד, בספרות העברית, בדקדוק ובתנ"ך – יסוד היהדות עפ"י הגר"א, שנלמד בישיבות של ה"מתנגדים" הליטאים ביסודיות.
מוריו ניבאו לו עתיד מזהיר ברבנות, אך הוא דבק בציונות, ובציון וכמה להשכלה כללית רחבה, בנוסף להשכלתו היהודית.
בשנת תרע"א, כשהיה בן שבע עשרה, עלה ארצה, על אף התנגדות אביו, ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב, הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שנוסדה שנים אחדות קודם לכן, וסיים את לימודיו בה בשנת תרע"ד (1914) במחזור השני. במקביל למד אצל חנינא קרצ'בסקי (המורה למוסיקה), נגינה בפסנתר, הרמוניה וניצוח.
עם חבריו, בני המחזור הראשון, משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, השתתף בהקמת "הסתדרות הדור הצעיר" ברוח "בני משה" (מייסודו של אחד-העם) ביסוד "ה"פועל הצעיר" ובאירגון "הקבוצה היפואית – ראשית "ההגנה".
בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר בן-יהודה לדגניה ושימש שם כמורה לעברית וכמדריך תרבות לחברי הקבוצה (אלתרמן כתב עליו את המחזה "כנרת, כנרת"). יותר מאוחר עבר לראש פינה ושם הורה בבית הספר שבהנהלת המחנכים חיים וילקומיץ ואהרון טורקניץ (את בתו יפה נשא לאשה), מחוללי החינוך הכפרי בארץ ישראל. בשנת תר"פ (1920) יצא בן-יהודה לאוניברסיטת בריסל (בלגיה) וסיים את לימודיו כדוקטור למדעי המתמטיקה והפיסיקה בהצטיינות הגדולה ביותר.
הוא דחה הצעות לקריירה מדעית והעדיף לשוב ארצה ולהתעמק במתודיקה של הוראת המתמטיקה, אותה לימד בגימנסיה "הרצליה", ומאוחר יותר גם בבתי המדרש למורים ובאוניברסיטה העברית.
בסוף שנת תרפ"ד (1924) שב ד"ר ברוך בן-יהודה לארץ והחל את עבודתו בגימנסיה "הרצליה". תחילה כמורה וכמחנך ואח"כ כמנהל, קריירה בת ארבעים ושתיים שנים, שבעקבותיה התמנה לנשיא, לכל ימי חייו.
הוא לימד מתמטיקה, תנ"ך, דקדוק ומוסיקה ויזם את הוראת תולדות הציונות, כמקצוע חובה לבחינות הבגרות. לשם כך חיבר את ספר הלימוד הראשון בנושא.
בן-יהודה הפעיל בגימנסיה תוכניות חינוך חדשניות. הידועה מכולן היא "ממלכת נוער" בעלת חוקה ויעדים נועזים שיזם ופיתח עם שכבת מחזור כ"א, אותם לימד וחינך מכתה ד' ועד י"ב. בטיוליהם השנתיים ברחבי הארץ (שנועדו להכירה ולחזק את הקשר עימה) הם הגיעו עד "פטרה" ולפיסגת החרמון. ניסיון זה תיאר בסיפרו "כולם אהובים" (כ"א).
למען תלמידיו הקים ד"ר בן-יהודה את "תנועת החוגים" (אם "מחנות העולים") וייסד את שבט "צופי הגימנסיה", אשר רבים מבוגריו השתתפו במהלך השנים בהקמת קיבוצים שונים. ד"ר בן-יהודה עמד גם בראש ועדת הביצוע להוצאת תלמידי בתי הספר התיכוניים למחנות עבודה בקיץ, לעזרת המשקים.
בגימנסיה עצמה ייסד את "בית התלמיד", דוגמה ראשונה לחינוך משלים, שבין פעולותיו היו גם תחרויות תנ"ך – ראשיתו של מפעל "חידון התנ"ך העולמי", שלימים היה בין יוזמיו ומעצבו ויו"ר חבר השופטים שלו בשנותיו הראשונות. כמו-כן הצטרף ל"חברה לחקר המקרא" והיה מראשיה ומיוזמי הקמת "בית התנ"ך" בת"א ונשיאו הראשון.
בראשית שנת תש"ח (1948) התמנה ד"ר ברוך בן-יהודה למנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (מדינת ישראל טרם קמה) והנהיג את מערכת החינוך בשנים תש"ח-תשי"ב, ימי מלחמת השחרור וקליטת העלייה הגדולה. משהוקם משרד החינוך והתרבות נתמנה למנכ"לו בדרגת שר. בין פעולותיו המיוחדות: התחלת חידוש תוכניות הלימודים, ארגון בתי המדרש למורים ודיונים על שינוי מבנה החינוך.
בחשוון תשי"ג (נובמבר 1952), התפטר מתפקידו וחזר לגימנסיה "הרצליה", כמנהלה, ואח"כ כנשיאה, אך המשיך להשתתף בפעולות שונות של משרד החינוך, ובמיוחד בתוכניות "התודעה הישראלית" ומלמ"ר - לימוד מוגבר במתמטיקה.
היה ממנהיגי תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) וכבר בכינוס היסוד של התנועה, בתרפ"ז (1927) קרא למחנכים לראות בקק"ל מכשיר חינוכי אידיאלי לשמירת הקשר בין בתי הספר לבין ההתחדשות הלאומית הבלתי פוסקת. בשנת תשכ"ב (1962) נבחר ליו"ר התנועה ואח"כ לנשיאה.
ד"ר ברוך בן-יהודה זכה בפרסי כבוד רבים: "פרס עיריית ת"א לחינוך"; "פרס החינוך של ההסתדרות"; תואר "יקיר תל-אביב" ו"פרס ישראל" – "על צעדו בראש המחנכים, על כיבוש דרכים חדשות במרחבי החינוך ועל מאמצי ההגשמה של החזון הציוני".
בשנת תשמ"א (1981) פרסמה "החברה לחקר המקרא בישראל" בשיתוף עם גימנסיה "הרצליה", את ספר "ד"ר ברוך בן-יהודה – מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל", כאות הוקרה לאישיותו ולפועלו.
בשנות חייו האחרונות קהה אור עיניו של ד"ר בן-יהודה, אך הוא המשיך להורות תנ"ך בביתו, לקבוצת מורות, תוך שהוא מצטט במדויק את הפסוקים, את טעמיהם ופרושיהם, מתוך הזיכרון, עדות נאמנה לגאוניותו כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" ו"כמעיין המתגבר".
הוא נפטר בביתו בשנת ה-97 לחייו, בכ"ז בתמוז תש"ן (1990) ונטמן בתל-אביב.
הביבליוגרפיה העשירה של פרסומיו מתעדת את מפעל החינוך בתקופת המדינה שבדרך ובתקופת המדינה. ספריו, בנוסף "תולדות הציונות" ו"כולם אהובים" הנ"ל, ספרי לימוד במתימטיקה הם: "הקרן המחנכת (על קק"ל); ספר המסכתות (הצעות לקבלת שבת וג.ע. הרצליה); "התודעה היהודית"; "הלוח העברי"; "הנבואה בישראל"; "המקרא"; ומאמרים רבים שטרם קובצו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה