יום חמישי, 7 ביולי 2011

עו''ד ברוך קפלינסקי

עו"ד ברוך קפלינסקי
תרע"ג – תשס"ח  1913 – 2008


     ברוך קפלינסקי נולד בחודש ניסן תרע"ג (16.4.1913) בעיירה ז'טל (רוסיה הלבנה) כבן למשפחה "מתנגדית" וציונית, שהעמידה רבנים וגדולי תורה.
הוא ספג את התרבות היהודית מילדות, אך זכה גם להשכלה כללית בבית ספר תיכון בגרודנה.

     הוא התכוון ללמוד משפטים, אך בגלל האווירה האנטישמית של שנות השלושים נאלץ לדחות רעיון זה, השתלם בהוראה ועסק בה בבתי ספר של "תרבות". במקביל, הצטרף לפעילות מפלגתית-ציונית, והטיף לעליה ארצה.

     את דרך הייסורים בימי מלחמת העולם השנייה עבר בגטו וילנה, ליטא, ובמחנות עבודה ברחבי פולין וברה"מ.

     בתום המלחמה הגיע קפלינסקי ללודז' (פולין) ושם, כפעיל ב"עליית הנוער"  ייסד בית-ספר עברי עבור ילדים, ניצולי שואה. הוא השתתף בשיקום הפליטים ובאירגונם בתנועה הציונית, והרבה לכתוב בכתבי-עת ציוניים.
בשנים תש"ז-תש"ח (1947-1948) עמד קפלינסקי בראש "עליית הנוער" בפולין ודאג להעלות ארצה אלפי ילדים.

     קפלינסקי ומשפחתו עלו ארצה בשנת תש"ט (דצמבר, 1948) באוניה "נגבה" והוא נירתם לעבודה ציבורית-תרבותית ב"בית ברנר" בתל-אביב ואח"כ ב"סולל-בונה" וב"שיכון עובדים". כמו-כן הרבה להרצות ברחבי הארץ מטעם מפלגת העבודה.
על אף קשיי הפרנסה חזר קפלינסקי לספסל הלימודים, כדי להגשים את חלומו ולהיות עורך-דין. הוא למד בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, ובשנת תשכ"א (1961) פתח משרד פרטי, בו התמיד לעבוד עד זקנה ושיבה.

     במקביל לעבודתו המשפטית הצטרף קפלינסקי לחברה לחקר המקרא בת"א, הרבה להרצות והגיע, בעקבות מחלתו של משה גולדשטיין, להיות יו"ר הסניף.

     כאדם חרוץ ויסודי, הוא הרבה ללמוד, לחקור, להרצות ולעשות נפשות לעיון במקרא, בין משתתפי חוג עורכי הדין והשופטים וגם בקרב ידידיו ומכריו, בסיועה של רעייתו מאשה. בנוסף לפעילותו בחוג ברסלבי, הצליח קפלינסקי לקיים גם מספר כנסים לציבור הרחב.

     כיו"ר החוג הנהיג קפלינסקי מסורת של עריכת טיולים דו-שנתיים (באביב ובסתיו) ברחבי הארץ. ההתמקדות העיקרית הייתה ביקור ביישובים שהיו קיימים עוד בתקופת התנ"ך ובאתרים ארכיאולוגיים.

     פעולה נוספת שהנהיג קפלינסקי הייתה חלוקת מילגות לתלמידים, מקרנות החברה לחקר המקרא, סניף ברסלבי, על חיבורים תנ"כיים בנושאים שהוא קבע. (רוב המשתתפים  היו תלמידי חטיבת הביניים).
  
     עו"ד קפלינסקי חיבר ארבעה ספרים על נושאים תנ"כיים, בהם הרבה להתמקד בהרצאותיו במהלך השנים.
סדר הופעתם:
·                                                       חזקיהו, המלך ה-14 לבית דוד ותקופתו.
·                                                       ירמיהו בן חלקיהו, הנביא האחרון של בית ראשון ותקופתו.
·                                                       הביוגרפיה של שלמה המלך ותקופתו.
·                                                       הביוגרפיה של אברהם אבינו ותקופתו.

 הצורה החיצונית הנאה של הספרים, טיב הנייר ומבנה הפרקים  משקפים  את תכונותיו של קפלינסקי כמשפטן המקפיד על כל פרט וכפדגוג הדואג להבהיר ולהדגיש את מסריו.
במילותיו של ביאליק אפשר למצות את אופיו "בטוח באמיתו ובדעת אחרים לא תלוי".

     עו"ד קפלינסקי נפטר בחודש אלול תשס"ח.

                                                                                           כתבה: בלהה הלפרין            




         

ד"ר ישראל בן-שם


ד"ר ישראל בן-שם
1904-1988 תרס"ד – תשמ"ה

מאת בלהה הלפרין

ישראל בן-שם נולד בבסרביה הרוסית ובילדותו ספג חינוך יהודי-עברי. אח"כ למד בגימנסיה רוסית, בה נתקל בגילויי אנטישמיות. הוא סיים את לימודיו וזכה לקבל תעודת בגרות, אך העלבונות, שספג כיוונוהו להגשמה ציונית.
עם חבריו הקים חוג לברור תולדות העם היהודי ובעיותיו, ובהמשך הצטרף לגרעין "בני-ישראל" של תנועת "החלוץ".

באביב תרפ"ו (1926) עלה ארצה באנייה האחרונה של העלייה הרביעית. כרוב החלוצים בארץ עבד קשה בייבוש ביצות (באפיק הקישון), בשמירה, בסלילת כבישים, בבניין, בחציבה ובכל עבודה קשה מזדמנת. הם חיו בצמצום, קדחו ובשעות הפנאי התעמקו בבעיות נצח-ישראל לדורותיו.
כדי להשתלם בעברית הירבה בן-שם לקרוא ולהתעמק בתנ"ך.

בהשפעת יוסף ברסלבי, אבי חוקרי הארץ העבריים, הירבה לטייל ברחבי הארץ וטיפח זיקה מיוחדת לחקר הגיאוגרפיה של ארץ ישראל בתקופת התנ"ך. לבקשת אליהו גולומב אף הכין את מפת יישובי הנגב בתקופת התנ"ך, במטרה לעודד את ההתיישבות בנגב.

ברסלבי אף צרפו לחוג המקרא התל-אביבי, שהתכנס בשנות ה-40 של המאה ה-20, בבית עו"ד מויאל. חוג זה היווה יסוד לחברה לחקר המקרא בתל-אביב, ואיחודו עם חוגי התנ"ך בחיפה ובירושלים היווה מסד לחברה לחקר המקרא בישראל.
בן-שם היה חבר פעיל בנשיאות החברה, הירבה להרצות, אירגן חוגי תנ"ך בישובים שונים והשתתף בחוג התנ"ך היוקרתי בבית דוד בן-גוריון, בן-צבי ושז"ר.

בן-שם היה חבר הועד הפועל הציוני המצומצם של התאחדות הציונים הכלליים, חבר ועדת הביטחון של המוסדות הלאומיים וציר בארבעה קונגרסים ציוניים (י"ח; י"ט; כ'; כ"א).
משנת תרצ"ו (1936) ואילך עבד במרכז החקלאי של הסתדרות העובדים, הקים, ניהל וטיפח את הספרייה החקלאית המרכזית ודאג לעדכן את החקלאים בתוצאות המחקר החקלאי המודרני והחדשני ביותר.
רוב חייו היה בן-שם אוטודידקט, אך לקראת צאתו לגימלאות פנה ללימודים אקדמיים בחוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב. עבודות הגמר שלו דנות בכיבוש עבר הירדן המזרחי ובכיבוש מערב הארץ. בן-שם הוכתר בתואר דוקטור, מחקריו כונסו בספרו "מחקרים במקרא" וזכו להערכה רבה. הם גם מהווים חיזוק מוצק למעשה הציוני של יישוב הארץ.
בן-שם ניחן בכישרון ספרותי ובמהלך חייו הירבה לתאר חוויות, דמויות מעניינות שפגש, את חיי הגלות, אירועים מעניינים בתולדות העלייה וההתיישבות בארץ וזיכרונות אישיים. בנותיו ובנו קיבצו אותם בספר "מאה סיפורים".  

בן-ציון לוריא


בן-ציון לוריא
2002 – 1905

מאת בלהה הלפרין

בן-ציון לוריא נולד למשפחה ציונית (כפי שמעיד שמו) בביאליסטוק, פולין, בשנת 1905.
למד בגימנסיה "תרבות". ספג ידע רב בתרבות העברית ועמה גם אהבה לארץ ישראל. עם סיום לימודיו, בשנת תרפ"ה (1925), עלה ארצה והתיישב בירושלים. הירבה לטייל בארץ והיה ממקימי "אגודת המשוטטים".
בשנת תרפ"ט (1929), החל ללמוד באוניברסיטה העברית שעל הר הצפים, וקנה תורה מפי גדולי חוקרי הארץ בתחומים הבאים: גיאוגרפיה, היסטוריה, מקרא וארכיאולוגיה.
היה חוקר מדעי רציני, מעמיק ומחדש, ובמאמריו הרבים גם מורד במוסכמות ופונה לאקטואליה.
התרכז באופן מיוחד בתקופת הבית הראשון והשני, אך גם בתולדות ישראל בכלל. כמו כן היה מראשוני משרטטי מפות הארץ וערך את האטלס המקראי שצורף לספר התנ"ך בהוצאת קורן, בירושלים.
לוריא פעל רבות בשדה החינוך במחלקת החינוך של הוועד הלאומי (בתקופת המנדט הבריטי), ועם הקמת המדינה התמנה לראש אגף הפיתוח של מוסדות החינוך.

לוריא היה ממייסדי "החברה לחקר המקרא בישראל", וממייסדי "המרכז העולמי לתנ"ך" ו"אגודת בית התנ"ך העולמי", ומהפעילים ביותר. תקופה מסויימת שימש גם כגזבר החברה.
עם צאתו לגימלאות הוא קיבל על עצמו את עריכת הרבעון "בית מקרא" (החליף את פרופ' שמואל אברמסקי), והתמיד בעריכתו למעלה מעשרים שנה. לוריא הקפיד על רמתו הגבוהה של כתב העת ועל הוצאתו לאור במועד, על אף הקשיים הכספיים.
את מאמריו פירסם תחילה בעיתונות היומית ובביטאונים "טבע הארץ" ו"סיני" (של החברה לחקירות א"י ועתיקותיה), ואח"כ משהוקם "בית מקרא", הרבעון היה לביתו הקבוע.

לוריא ערך את רוב ספרי החברה לחקר המקרא, ביניהם ספרי החוג לחקר המקרא בבית הנשיא. כמו-כן הוא פירסם ספרי מחקר חשובים, פרי עטו, הדנים בתולדות ישראל: קדמות העברים; שאול ובנימין; ספר עובדיה ודברי נביאים על אדום; פרקי ירושלים; בימי שיבת ציון; מינאי עד הורדוס; רומי בירושלים; היהודים בסוריה, ועוד.

מיכאל בהט

מיכאל בהט

מאת בלהה הלפרין

מיכאל בהט נולד בי"ח טבת תרע"ו (דצמבר 1915) בעיירה לטבית שעל גבול רוסיה. בשנות נעוריו למד בריגה והדריך בתנועת "השומר הצעיר" – "נצח". בזכות כושר מנהיגותו הגיע לדרגת רכז ליגיון התנועה באזור דבינסק.

בשנות מלחמת העולם השנייה נדדו הוא ורעייתו אסתר, עד סיביר, וכך ניצלו. שם נואש מיכאל מהבולשביזם והגיע להכרה שהמקור הנאמן והאמיתי לרעיונות הסוציאליסטיים מצוי בתורת ישראל ובחזון הנביאים. מכאן ואילך נקשר בכל נימי נפשו לרעיון הציונות הסוציאליסטית, בחר בחיי קיבוץ, ולמען הגשמת הרעיון הוא מטיף ולוחם כ"נאה דורש ונאה מקיים" בכל נפשו ומאודו.

בגמר המלחמה נרתם בהט לפעילות ב"בריחה הסובייטית" ובתנועת "נוחם" באירגון העלייה הבלתי ליגלית ארצה. בשנת תש"ח עלתה משפחת בהט באוניית המעפילים האחרונה "אין דבר" והצטרפה ל"גרעין הבלטי" בכפר בלום שבגליל העליון, ביתם מזה 63 שנים.

תוך זמן קצר השתלב מיכאל בהוראה ובחינוך. תחילה כמדריך קבוצת "נחשונים" – של נוער עולה מצפון אפריקה, ואח"כ כמורה, מחנך ומנהל בבית הספר שבקיבוץ ובבתי הספר "מצודות (יסודי) ו"דנציגר" (תיכון) בקרית שמונה. הוא רכש השכלה אקדמית באוניברסיטת בר-אילן, בחוגי מקרא וחינוך, ואת מירב מירצו ומחשבתו הקדיש לתיגבור לימודי היהדות, ערכיה ומורשתה, ובמיוחד להוראת התנ"ך, ספר החינוך המרכזי, המעשיר את הדעת והנפש כאחת. על כן, לגירסתו, חייבת הוראת התנ"ך לכלול, בנוסף להקניית ידע ועניין, גם יסוד חוויתי-ריגושי, שיעצים את ההזדהות עם ערכיו הנעלים: החברתיים, הלאומיים והאוניברסליים, ויפנים בלבבות רגשות של אהבת האדם, העם והארץ ואת רעיון הבחירה החופשית.

היהדות בעיניו, היא תרבות רחבה וענפה, שהדת, "תורת הכוהנים", היא רק אחד ממרכיביה, וההקצנה שחלה בתחום זה, מאבנת את היהדות, מחד-גיסא, ומרחיקה הימנה רבים, מאידך גיסא.

כדי לקרב רחוקים, פועל בהט להגברת מודעות הציבור ל"תורת הנביאים" שבתנ"ך ולמורשת שמיחוץ להלכה. הוא מנצל את ההתרגשות המשפחתית לקראת הגיעם של הבן והבת לגיל "בר-מצווה" ו"בת-מצווה" כדי ליצור חווית לימוד משותף, מעבר לדרישות בית-הכנסת. במפעל זה רואה בהט "מאבק להחזרת עטרת מורשת ישראל למקומה הנכון והראוי", ולהרגשתו זו "גולת הכותרת וציפור הנפש" של פעילותו החינוכית.

לחברה לחקר המקרא הצטרף בהט עוד בשנותיה הראשונות, והיה מראשיה, לצידו של פרופ' גבריהו. הוא זכה להשתתף בחוגי התנ"ך בבית בן-גוריון ושז"ר, ובימי נשיאותו של עזר ויצמן היה מיוזמי ומארגני החוג המתחדש. חוג זה היה ל"חוג מתגלגל", שהתכנס לסירוגין באזורי הארץ השונים, במטרה להגדיל תורה ולהאדירה, לטובת אוכלוסיות מגוונות.

בשנות ה-90 פעל בהט רבות כדי להחיות את החברה לחקר המקרא ולהשיב לה את מעמדה בשנות ה-50 וה-60. ועל אף שהשעה לא הייתה כשרה לכך, יש לו חלק חשוב בהתעוררות שחלה בציבור הרחב בהתעניינות במורשת היהודית בכלל, ובהגות ב"פרשת השבוע" בפרט.

לכבודה ולזכרה של מורתו הדגולה וידידתו, פרופ' נחמה ליבוביץ, יזם בהט לימוד שבועי של "פרשת השבוע" בכפר-בלום, והיה שותף לכינונו של הרעיון גם במכון "ואן-ליר" בירושלים ובחוגים בת"א ובחיפה. שנים רבות ניהל את החוג בכפר בלום, הרחיבו לגליל העליון כולו ויזם הרצאות בנושא גם לתלמידי כיתות י"א-י"ב. רעיון התודעה היהודית בער בעצמותיו והוא יזם את תוכנית "לילות שימורים" ללימודי יהדות ביישובי אצבע הגליל, דירבן את ייסוד אגודת "שורשים" שהתרחבה במסגרת "מיכללת תל-חי", והתפתחה גם לכינוסים השנתיים של פסטיבל "לא בשמים", המתקיימים כל שנה בראשית חודש יולי ונמשכים שלוש יממות רצופות.

הרעיון המנחה את יוזמותיו הוא "לעולם ילמד אדם" ("לעילא") ורוח זו הממשיכה לפעם בליבו גם בגילו המופלג, מצליח מיכאל האידיאליסט והנמרץ להשרות על סביבותיו. 
במאמריו הרבים של בהט הוא מביע את דאגתו למבנה החברה הישראלית, לשבר העמוק הפוקד אותה ולפיחות ביחסים בין אדם לחברו, בדאגה כנה לשלומה של מדינת ישראל ולרמתה המוסרית.
אסופה מתוכם, קובצה בספרו "לעניות דעתי", גם ב"ספר מיכאל – בין הזמן הזה לימים ההם", שהוגש לו כ"מנחת יובל" בהגיעו לגיל צ' (90) ובו מאמרי חוקרים, בעריכת פרופ' אבי שגיא.
בהט גם ערך ספרים ללימוד "הנושא המסכם" במקרא. "הסיפור המקראי", "נבואה ונביאים", "נביאי אמת ונביאי שקר" ו"שרידי המיתוס במקרא".

על פועלו המתמשך בתחומי ההוראה והחינוך, על יוזמותיו, על מסירותו ועל תרומתו לחברה, זכה בהט בתעודות הוקרה ובפרסים רבים. היוקרתיים ביותר הם: פרס החינוך האישי מטעם משרד החינוך התרבות והספורט;
"יקיר הפסטיבל ללימודי היהדות בגליל העליון"; פרס יקיר הגליל; הפרס היוקרתי ע"ש שמואל רוטברג, מטעם האוניברסיטה בירושלים, על מפעל חייו.

יישר כח! כי עוד היד נטוייה.








































      

זהבה ביילין

 
גב' זהבה ביילין ז"ל
תר"ע – תשנ"ד  1910 – 1994

מאת בלהה הלפרין
       זהבה ביילין הייתה מעמודי התווך של החברה לחקר המקרא בישראל, לצידם של פרופ' גבריהו ובן-ציון לוריא ז"ל, של חוג ברסלבי – החוג המרכזי של החברה בת"א – אותו ניהלה שנים רבות בתקופת הזוהר שלו, במרץ רב, בנועם הליכות ובחן, ושל בית התנ"ך, כחברת הנהלה רבת מעש. היא התמידה בפעילות אינטנסיבית זו לאורך כארבעה עשורים בנאמנות, בהתנדבות ובתחושת שליחות.

       זהבה, בת למשפחה ציונית מפינסק (אביה היה ציר בקונגרסים הציוניים הראשונים) שעלתה ארצה בשנת 1923 (תרפ"ג), למדה בגימנסיה הרצליה בת"א (מחזור י"ח) ובאוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים והמשיכה לקנות דעת ותרבות, ללמוד וללמד, לאורך כל חייה.

       היא התמחתה בחקר המקרא והספרות העברית ושמה יצא לתהילה כאשת אשכולות וכמרצה מצויינת ומבוקשת בשני הנושאים. (בתחום הספרות אף ערכה את ספר "אנדה" לזכר ידידתה המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד).

       בתחום המקרא זכתה זהבה להשתתף כחברה פעילה בחוג התנ"ך היוקרתי בביתו של דוד בן-גוריון ובבתי הנשיאים יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר, והייתה פעילה בארגון הכנסים השנתיים המהוללים של החברה לחקר המקרא בירושלים, ואח"כ ברחבי הארץ כולה.

       הרצאותיה בכינוסים השונים ובפני חוגים מגוונים זכו להערכות חיוביות ביותר ורבות מהן הודפסו ברבעוני "בית מקרא" ובספרי החברה לחקר המקרא בעריכת בן-ציון לוריא ז"ל.
 היא אף הוזמנה לשאת שיחות על "פרקי היום בתנ"ך" בקול ישראל. שמונים וחמש שיחותיה המעניינות, המקיפות והמעמיקות מכונסות בספרה "יערב עליו שיחי" (תהילים ק"ד, לד) שראה אור בשנת 1980 (תש"מ).

       בנוסף לתרומתה הרוחנית החשובה, דאגה הגברת ביילין להשרות על ראשי החברה לחקר המקרא ועל משתתפי חוג ברסלבי אווירה נינוחה ורוח טובה של אחווה ופיוס, ברגעי משבר, בכך ש "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כו) ועודדה מורים ומרצים צעירים להצטרף לחוג המרכזי כחברים פעילים, לשמוע, להשמיע, להעמיק בחקר הדברים ולתרום מפרי עטם, כדי שיהיה  לחברה דור המשך.

       מסירותה לרעיון הפצת דעת המקרא בקרב כל שכבות הציבור הייתה טוטלית ולמען מימושו קיבלה על עצמה, בלי לחוס על בריאותה, גם תפקידים מינהליים "אפורים", לצד פעילויותיה הנכבדות והמרכזיות. הכל בהתנדבות, באהבה ובדבקות במטרה.

       אחת הפעילויות האחרונות שנטלה על עצמה, הייתה הוצאתו לאור של "ספר גולדשטיין" – קובץ מחקרים ומאמרים שנועד להיות לכבודו, אך יצא כבר לזכרו, של יו"ר החברה לחקר המקרא בת"א. היא הייתה היוזמת, המדרבנת והרוח החיה בוועד הציבורי להוצאת הספר, וכשראה אור זכתה, כאות הוקרה, להרשמתה בספר הזהב של הקק"ל. גברת ביילין הייתה מועמדת ודאית לקבלת התואר "יקירת ת"א", אך מחלתה מנעה זאת.

        יהא זכרה ברוך!

     

ד''ר ירוחם פישל קורנגרין


ד"ר ירוחם פישל קורנגרין
תרמ"ג – תש"כ   1883 – 1960


     י.פ. קורנגרין נולד בטרנופול, מזרח גליציה.
הוא גדל על ברכי "ההשכלה" והתמחה בשפות רבות ובתרבותן. הופעת סיפרו של הרצל "מדינת היהודים" ב-1896, שינתה את דרכו של קרונגרין מהשכלה והתבוללות ליהדות לציונות והוא היה לציוני נלהב, נאמן לארץ ישראל ולשפה העברית ולתרבותה.

     הוא התמסר לאירגון הנוער הציוני האקדמאי בטרנופול, לאגודת "בר-כוכבא" שייסד בעיר, ולהפצת השפה העברית באזור כולו, כנגד הרוב האידישיסטי, בינהם סופרים חשובים כי.ל.פרץ ושלום אש שראו בה שפה מתה ולא האמינו בתחייתה.
במקביל למד משפטים, קיבל תואר דוקטור במשפטים והחל לעבוד כעורך דין.

     אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר ד"ר קורנגרין לורשה, התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי ואירגן את העלייה הגדולה מפולין בימי העליות השלישית והרביעית.
ד"ר קורנגרין היה ציר בשבעה קונגרסים ציוניים, מהשביעי ועד הארבעה עשר, ונבחר למזכיר ההסתדרות הציונית.
בראשית שנת תרפ"ו (1925) עלה ארצה, לתל-אביב, והרבה לעסוק בפעילויות ציבוריות.

     בשנים תרפ"ט-תש"ד (1929 – 1944) שימש ד"ר קורנגרין כשופט שלום, ואח"כ שופט מחוזי, מטעם ממשלת המנדט הבריטי, בחיפה ובתל-אביב, עד פרישתו לגימלאות.
מאז ועד למותו עבד כעו"ד עצמאי ובשנת תשי"ח (1958) התמנה לנציג ממשלת ישראל בנושא השילומים מגרמניה.

     משנת תש"ד (1944) ואילך הקדיש ד"ר קורנגרין את עיתותיו לחקר התנ"ך וההיסטוריה היהודית.
היה חבר בחוג מויאל וממייסדי החברה לחקר המקרא בת"א, ואח"כ בארץ כולה. למרות שהוא התייחס לעצמו רק כ"חובב מקרא", הוא התגלה בהרצאותיו, בספריו ובמאמריו, כחוקר רציני ומעמיק.

     ד"ר קורנגרין נבחר לנשיאה הראשון של החברה לחקר המקרא בישראל.
נפטר בי"א אדר תש"כ (1960).


                                                  ערכה: בלהה הלפרין, ע"פ "ספר קורנגרין"





ד"ר ברוך בן יהודה

ד"ר ברוך בן-יהודה

תרנ"ד–תש"ן 1894 – 1990

מאת בלהה הלפרין

ברוך בן יהודה נולד בכ"ט אדר תרנ"ד (1894) בעיר מרימפול, ליטא, לאביו, יעקב לייבוביץ ולאימו זיסלה.
התחנך בחדר מתוקן, בתנועת הנוער הציונית "תקוות ציון" (שנוסדה בעיר) ובישיבה מודרנית. היה נער עילוי שהפגין בקיאות מופלגת במקורות: בתלמוד, בספרות העברית, בדקדוק ובתנ"ך – יסוד היהדות עפ"י הגר"א, שנלמד בישיבות של ה"מתנגדים" הליטאים ביסודיות.

מוריו ניבאו לו עתיד מזהיר ברבנות, אך הוא דבק בציונות, ובציון וכמה להשכלה כללית רחבה, בנוסף להשכלתו היהודית.
בשנת תרע"א, כשהיה בן שבע עשרה, עלה ארצה, על אף התנגדות אביו, ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב, הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שנוסדה שנים אחדות קודם לכן, וסיים את לימודיו בה בשנת תרע"ד (1914) במחזור השני. במקביל למד אצל חנינא קרצ'בסקי (המורה למוסיקה), נגינה בפסנתר, הרמוניה וניצוח.

עם חבריו, בני המחזור הראשון, משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, השתתף בהקמת "הסתדרות הדור הצעיר" ברוח "בני משה" (מייסודו של אחד-העם) ביסוד "ה"פועל הצעיר" ובאירגון "הקבוצה היפואית – ראשית "ההגנה".

בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר בן-יהודה לדגניה ושימש שם כמורה לעברית וכמדריך תרבות לחברי הקבוצה (אלתרמן כתב עליו את המחזה "כנרת, כנרת"). יותר מאוחר עבר לראש פינה ושם הורה בבית הספר שבהנהלת המחנכים חיים וילקומיץ ואהרון טורקניץ (את בתו יפה נשא לאשה), מחוללי החינוך הכפרי בארץ ישראל. בשנת תר"פ (1920) יצא בן-יהודה לאוניברסיטת בריסל (בלגיה) וסיים את לימודיו כדוקטור למדעי המתמטיקה והפיסיקה בהצטיינות הגדולה ביותר.
הוא דחה הצעות לקריירה מדעית והעדיף לשוב ארצה ולהתעמק במתודיקה של הוראת המתמטיקה, אותה לימד בגימנסיה "הרצליה", ומאוחר יותר גם בבתי המדרש למורים ובאוניברסיטה העברית.

בסוף שנת תרפ"ד (1924) שב ד"ר ברוך בן-יהודה לארץ והחל את עבודתו בגימנסיה "הרצליה". תחילה כמורה וכמחנך ואח"כ כמנהל, קריירה בת ארבעים ושתיים שנים, שבעקבותיה התמנה לנשיא, לכל ימי חייו.
הוא לימד מתמטיקה, תנ"ך, דקדוק ומוסיקה ויזם את הוראת תולדות הציונות, כמקצוע חובה לבחינות הבגרות. לשם כך חיבר את ספר הלימוד הראשון בנושא.

בן-יהודה הפעיל בגימנסיה תוכניות חינוך חדשניות. הידועה מכולן היא "ממלכת נוער" בעלת חוקה ויעדים נועזים שיזם ופיתח עם שכבת מחזור כ"א, אותם לימד וחינך מכתה ד' ועד י"ב. בטיוליהם השנתיים ברחבי הארץ (שנועדו להכירה ולחזק את הקשר עימה) הם הגיעו עד "פטרה" ולפיסגת החרמון. ניסיון זה תיאר בסיפרו "כולם אהובים" (כ"א).

למען תלמידיו הקים ד"ר בן-יהודה את "תנועת החוגים" (אם "מחנות העולים") וייסד את שבט "צופי הגימנסיה", אשר רבים מבוגריו השתתפו במהלך השנים בהקמת קיבוצים שונים. ד"ר בן-יהודה עמד גם בראש ועדת הביצוע להוצאת תלמידי בתי הספר התיכוניים למחנות עבודה בקיץ, לעזרת המשקים.

בגימנסיה עצמה ייסד את "בית התלמיד", דוגמה ראשונה לחינוך משלים, שבין פעולותיו היו גם תחרויות תנ"ך – ראשיתו של מפעל "חידון התנ"ך העולמי", שלימים היה בין יוזמיו ומעצבו ויו"ר חבר השופטים שלו בשנותיו הראשונות. כמו-כן הצטרף ל"חברה לחקר המקרא" והיה מראשיה ומיוזמי הקמת "בית התנ"ך" בת"א ונשיאו הראשון.

בראשית שנת תש"ח (1948) התמנה ד"ר ברוך בן-יהודה למנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (מדינת ישראל טרם קמה) והנהיג את מערכת החינוך בשנים תש"ח-תשי"ב, ימי מלחמת השחרור וקליטת העלייה הגדולה. משהוקם משרד החינוך והתרבות נתמנה למנכ"לו בדרגת שר. בין פעולותיו המיוחדות: התחלת חידוש תוכניות הלימודים, ארגון בתי המדרש למורים ודיונים על שינוי מבנה החינוך.

בחשוון תשי"ג (נובמבר 1952), התפטר מתפקידו וחזר לגימנסיה "הרצליה", כמנהלה, ואח"כ כנשיאה, אך המשיך להשתתף בפעולות שונות של משרד החינוך, ובמיוחד בתוכניות "התודעה הישראלית" ומלמ"ר - לימוד מוגבר במתמטיקה.

היה ממנהיגי תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) וכבר בכינוס היסוד של התנועה, בתרפ"ז (1927) קרא למחנכים לראות בקק"ל מכשיר חינוכי אידיאלי לשמירת הקשר בין בתי הספר לבין ההתחדשות הלאומית הבלתי פוסקת. בשנת תשכ"ב (1962) נבחר ליו"ר התנועה ואח"כ לנשיאה.

ד"ר ברוך בן-יהודה זכה בפרסי כבוד רבים: "פרס עיריית ת"א לחינוך"; "פרס החינוך של ההסתדרות"; תואר "יקיר תל-אביב" ו"פרס ישראל" – "על צעדו בראש המחנכים, על כיבוש דרכים חדשות במרחבי החינוך ועל מאמצי ההגשמה של החזון הציוני".
בשנת תשמ"א (1981) פרסמה "החברה לחקר המקרא בישראל" בשיתוף עם גימנסיה "הרצליה", את ספר "ד"ר ברוך בן-יהודה – מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל", כאות הוקרה לאישיותו ולפועלו.

בשנות חייו האחרונות קהה אור עיניו של ד"ר בן-יהודה, אך הוא המשיך להורות תנ"ך בביתו, לקבוצת מורות, תוך שהוא מצטט במדויק את הפסוקים, את טעמיהם ופרושיהם, מתוך הזיכרון, עדות נאמנה לגאוניותו כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" ו"כמעיין המתגבר".

הוא נפטר בביתו בשנת ה-97 לחייו, בכ"ז בתמוז תש"ן (1990) ונטמן בתל-אביב.


הביבליוגרפיה העשירה של פרסומיו מתעדת את מפעל החינוך בתקופת המדינה שבדרך ובתקופת המדינה. ספריו, בנוסף "תולדות הציונות" ו"כולם אהובים" הנ"ל, ספרי לימוד במתימטיקה הם: "הקרן המחנכת (על קק"ל); ספר המסכתות (הצעות לקבלת שבת וג.ע. הרצליה); "התודעה היהודית"; "הלוח העברי"; "הנבואה בישראל"; "המקרא"; ומאמרים רבים שטרם קובצו.