אודות החברה לחקר המקרא

  "התנ"ך מדבר אל כל יחיד בלשונו,  לכל דור בשפתו,   לכל עם בדיאלקט המיוחד שלו.ספר שצמח מאדמת ארץ ישראל,  היכה שורשיו   ונקלט בכל ארצות העולם.  ספר לאומי מיסודו, ועם זאת הוא גם אנושי-כללי.

                                  
   (יהואש, משורר אידי 1971 – 1927)

תולדות  החברה לחקר המקרא בישראל

 מאת: גלעד י"י גבריהו

ערכה: בלהה  הלפרין

       החברה לחקר המקרא בישראל הוקמה בירושלים בשנת תש"י (1950) ופרופסור חיים משה יצחק גבריהו נבחר כיו"ר. הוא היה הרוח החיה שלה עד לפטירתו בכ"ב כסלו תש"ן (1989).

       כנס היסוד של החברה לחקר המקרא התקיים בירושלים בח' ניסן תשי"ב (1952), בנוכחות קהל של כ-600 איש ובו נבחר פרופ' מ"צ סגל הישיש לנשיא הכבוד. חברי הנשיאות היו: פרופ' חמ"י גבריהו – יו"ר; פרופ' יהודה אליצור, ז”ל; יוסף ברסלבסקי, ז”ל (לימים ברסלבי); ד"ר מרדכי זר-כבוד, ז"ל וד"ר ישראל בן-שם ז"ל. 

       היה זה רגע שיא במימושו של רעיון הפצת לימוד התנ"ך וחקר התנ"ך שהגה גבריהו עוד בשנת תש"א (1941). שותפיו לרעיון האיחוד היו חוגי התנ"ך, שפעלו עד אז בנפרד, בתל-אביב, חיפה וירושלים שהתקיימו במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20.

       משנת 1952 ואילך, היו כינוסי התנ"ך השנתיים למפעל תרבותי-מדעי בר-קיימא, והם התקיימו תמיד בחודש ניסן, "חודש האביב" – זכר ליציאת מצרים וזמן חירותינו. הכנסים כללו הרצאות של טובי החוקרים, ולאחר מלחמת ששת הימים, סיורים לאתרים תנ"כיים ולאתרי חפירות ארכיאולוגיות. המשתתפים היו המוני "בית-ישראל" לצידם של ראשי העם, פרופסורים למקרא, שופטים, מורים וסטודנטים. בשנות ה-50 וה-60 הכנסים התקיימו רק בירושלים. משנות ה-70 ואילך התקיימו הכנסים השנתיים ברחבי הארץ: תל-אביב, רמת-גן, עפולה... בשנות ה-80 חלה ירידה והכינוסים דעכו.

       בנוסף לכנסים השנתיים נוסדו החל בשנות ה-50 עשרות חוגים אזוריים בכל רחבי הארץ ובתפוצות. חוגים אלה פעלו במהלך כל השנה ולימוד התנ"ך היה ל"ספינת הדגל" של התרבות העברית המתחדשת.

       פרופ' גבריהו הצליח להלהיב לרעיון גם את ראש הממשלה דוד בן-גוריון וכך נוצר גם "חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה". חוג זה התקיים אחת לשבועיים במוצ"ש בבתיהם של ראשי המדינה ונשיאיה: דוד בן גוריון; יצחק בן-צבי: זלמן שז"ר; אפרים קציר ומנחם בגין והיה למוסד של קבע בו נדונו נושאים חשובים ומעניינים רובם מצויים בספרי החברה לחקר המקרא בעריכתו של בן-ציון לוריא ז"ל.

      מטרות החברה לחקר המקרא עפ"י התקנון שפורסם בנובמבר 1952, היו:

·                    מחקר מקראי באמצעות אסיפות, כינוסים וטיולים;

·                    עידוד חוקרים ע"י מימון עבודותיהם;

·                    סיוע כספי להוצאות ופרסום כתבים, או לשם השתלמות;

·                    פרסומים, הקמת ספריות, חדרי עיון ומוזיאונים מקראיים;

·                    הרצאות בשיתוף פעולה עם מוסדות מדעיים בארץ ובחו"ל;

      כתבי העת המרכזיים של החברה היו:

      א.   הרבעון "בית מקרא" אותו ערך שנים רבות מר בן-ציון לוריא, במסירות רבה. כיום יוצא הרבעון "בית מקרא" בהוצאת מוסד ביאליק.

            ב. הרבעון "דור לדור" באנגלית אותו ערך שנים רבות במסירות ד"ר לואיס קצוף. הרבעון פורסם על ידי החברה היהודית עולמית לתנ"ך מאחר שקוראיו היו בעיקר בתפוצות. הרבעון שינה את שמו בהמשך לאנגלית. כיום יוצא הרבעון בהוצאת עמותה בירושלים.

      ג.  "ספרי החברה לחקר המקרא" שהוקדשו לחוקרים ולראשי החוגים ולמכובדים אחרים.

ספרים אלו הם ספרי יסוד בחקר המקרא. אמנה אותם:

ספר אורבך (תשט"ו)

ספר בירם (תשט"ז)

ספר שמואל דים (תשי"ח)

ספר דוד נייגר (תשי"ט)

ספר קארל (תש"ך)

ספר נ.ה. טור-סיני (תש"ך)

ספר זיידל (תשכ"ב)

ספר עז לדוד (תשכ"ד)

ספר קורנגרין (תשכ"ד)

ספר סגל (תשכ"ה)

ספר זר כבוד (תשכ"ח)

ספר ברסלבי (תש"ל)

ספר שמואל ייבין (תש"ל)

ספר שז"ר (תשל"ג)

ספר יעקב גיל (תשל"ט)

ספר מאיר ולנשטיין (תשל"ט)

ספר בן-ציון לוריא (תש"ם)

ספר ד"ר ברוך בן-יהודה (תשמ"א) הוצא לאור ע"י סניף תל-אביב

ספר דוד גרוס (תשמ"ג)

ספר משה גוטנטג (תשמ"ו)

ספר משה גולשטיין (תשמ"ז)

ספר משה חיים ויילר (תשמ"ז)

ספר חיים משה יצחק גבריהו (תשמ”ט)

ספר חיים משה יצחק גבריהו ב' (תשנ"א)

           ד.  פרוטוקולים  של הרצאות והדיונים בחוגי ראשי הממשלה והנשיאים.

ספרים אלו הם ספרי יסוד בחקר המקרא. אמנה אותם:

עיונים בספר יהושע (תש"ך)

עיונים בספר שופטים (תשכ"ו)

עיונים בספר שמואל (ב' חלקים) (תשנ"ב)

עיונים בספר מלכים (תשמ"ה)

עיונים בספר ישעיהו  (ב' חלקים) (תשל"ט)

עיונים בספר ירמיהו  (ג' חלקים) (תשל"ד)

עיונים בספר יחזקאל (תשמ"ב)

עיונים בספר תרי עשר (תשמ"א)

            ה. החברה פרסמה עוד כעשרים ספרים בודדים בנושאי תנ"ך

      בשנות התשעים (של המאה ה-20) חודש חוג המקרא מטעם הנשיא עזר וייצמן ורעייתו ראומה בהשפעתו של המחנך ומראשי החברה לחקר המקרא – מיכאל בהט, "איש כפר בלום". החוג התכנס תחילה בבית הנשיא ואח"כ במקומות שונים ברחבי הארץ, אך לא זכה להיות מוסד של קבע. אחרי הפסקה נוספת חודש חוג התנ"ך בבית הנשיא שמעון פרס.

       בשנת 1958, שנת העשור למדינה (תשי"ח), יזם פרופסור גבריהו את חידון התנ"ך הארצי והבינלאומי למבוגרים ואח"כ את החידון הארצי והעולמי לתנ"ך לנוער. חידון התנ"ך לנוער מתקיים מאז בכל שנה ביום העצמאות, בשיתוף עם החברה העולמית לתנ"ך, הגדנ"ע, משרד החינוך והתרבות והמחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית העולמית.

       החידון משודר ברדיו ומועבר בטלוויזיה (הערוץ הראשון) וצופיו רבים. הוא נערך לאחרונה בבנייני האומה בירושלים. המשתתפים הם זוכי התחרויות האזוריות בארץ ונציגי התפוצות. מאז שנת תש"מ (1980)) הם מאוגדים בארגון נח"ת (נוער חובב תנ"ך) שהקים פרופ' גבריהו. בשנים האחרונות הארגון פועל מבית התנ"ך בתל-אביב.

       על אף שחוגי התנ"ך התמעטו, ממשיך לימוד תנ"ך סדיר להתקיים במרכזי תרבות שונים  ברחבי הארץ. בשנים האחרונות ניכרת תחייה מסויימת בהתעניינות הציבור בתנ"ך לא רק בין בני הגיל השלישי. חוגים אלה מתקיימים באופן עצמאי, וביוזמת ראשי מחדשי החברה לחקר המקרא לאגדם לגוף מקיף ובעל השפעה.

       החוג המרכזי של החברה לחקר המקרא בתל-אביב החל לפעול עוד לפני קום המדינה. לאחר פטירתו של יוסף ברסלבי, הוא נקרא על שמו ובשנות ה-60 וה-70 השתתפו בו חוקרי מקרא וארץ ישראל נכבדים ביותר. ראשיו היו: ד"ר ברוך בן-יהודה, משה גולדשטיין, זהבה ביילין, עו"ד ברוך קפלינסקי, שאול הון זיכרונם לברכה  ויבל"א עו"ד גבי מאירי.

       חוג זה, בשיתוף פעולה עם פרופ' גבריהו ובברכתם של דוד בן-גוריון ושז"ר יזמו את הקמת "בית התנ"ך" בתל-אביב, כסניף של בית התנ"ך העולמי בירושלים, שטרם הוקם.

       בית התנ"ך נוסד בשנת תשכ"ט (1969) כתערוכה ניידת ובן-גוריון הגדיר את יעודו "להפיץ את דעת ואהבת התנ"ך באמצעים עיוניים וויזואליים". משנת 1971 (תשל"א) משמש בית התנ"ך   כמוזיאון לאמנות התנ"ך וכמרכז חינוך, תרבות וקהילה. בית התנ"ך הוקם בבית מאיר וצינה דיזנגוף, לאחר שמוזיאון תל-אביב מיסודו של דיזינגוף לזכר רעייתו, נמכר למדינה והועבר למוזיאון החדש שנבנה למענו. בשנת תשל"ח (1978) ויתרה הנהלת בית התנ"ך בראשותם של ד"ר בן-יהודה וגור-אריה שדה על קומת הקרקע, לטובת "היכל העצמאות" ששיחזר את טקס הכרזת המדינה ביום ששי ד' אייר תש"ח, ומאז הוא מתקיים בשתי הקומות העליונות של הבית. 

       בשנים 1980–1988 ניהלו את בית התנ"ך יו"ר ההנהלה יהושע לוי והמנהל אליעזר בר-חיים. תקופה קצרה ניהל את הבית מר דב קולה ואחריו יוסף בר-ניב. שבע שנים ניהל את הבית השופט (בדימוס) אליהו נאווי ועם פרישתו קיבל את ההנהלה דניאל אופיר, הממשיך לכהן עד עצם היום הזה. בין יוזמותיו הברוכות שיתוף פעולה (עד כדי איחוד) בין החברה לחקר המקרא ובית התנ"ך.  

      

     ----------------------------------------------------

    

      כיום, החברה לחקר המקרא ממשיכה את פיעילותיה בשיתוף עם בית התנ"ך בתל-אביב.

מאז 1972 בית התנ"ך מציג את ישראל כיום כהמשך של אלף שנות עצמאותנו בארץ מימי קדם ועד ימינו

משנת 1978  בית התנ"ך ממשיך לפעול בשתי הקומות העליונות כמרכז חינוך ותרבות, כמוזיאון לאומנות התנ"ך וכגלריה לתערוכות. זאת, בשיתוף-פעולה עם היכל העצמאות הנמצא בקומת הקרקע, כולל ביקורים משותפים של תלמידים וקבוצות בשני המוזיאונים

  בבית התנ"ך:

 התצוגה הגדולה בארץ של יצירות אומנות הקשורות בתנ"ך - 800 יצירות קבועות
- תערוכות מתחלפות של אומנים ישראליים
- ספריה בנושאי המקרא בהם ספרים בני 400 שנה
- ספרי תנ"ך ב-160 שפות
- ספריית סרטים בנושאי התנ"ך וחדר הקרנה - כ-100 סרטים
- הרצאות סדירות  על הקשר שבין התנ"ך לבין עצמאות ישראל
- סיורים לימודיים בארץ התנ"ך
- הוצאת ספרים בנושאים הקשורים בתנ"ך
- הפעלת "המרכז העולמי לתנ"ך" המוציא לאור את הרבעון  בית מקרא
- הכשרת הנוער חובב תנ"ך לקראת  חידון התנ"ך העולמי המתקיים מידי שנה
 -  מפעל המלגות לתלמידי תיכון הכותבים עבודות גמר או יוצרים אמנות, בנושאי המקרא

לאתר בית התנ"ך:

מוזיאון בית התנ"ך ע"ש דוד בן גוריון

יוסף בר-ניב

תר"ע – תשנ"ז   1910  -  1997

     יוסף בודנייב (בר-ניב) נולד בדבינסק, לטביה, בכ"ח אדר ב' תר"ע, למשפחה ציונית-דתית. בגיל 12 עבר לוילנה (ליטא) ולמד בגימנסיה העברית "תרבות" ובסמינר למורים של ד"ר טשרנוב. בשנת תרצ"א (1931) הוא הוסמך להוראה, ומאז עבד כמורה וכמנהל בבתי ספר של "תרבות" בפולין והשתתף בוועידות ובכינוסים ציוניים רבים.

     בשנת תרצ"ט (1939), כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הצליח לברוח לברה"מ ושם שימש כמפקח על בתי-ספר באוקראינה, ואח"כ באוזבקיסטן. בשנת תש"ה (1945)  חזר בר-ניב לפולין והקדיש  את חייו לפידיון ילדים יהודים מידי גויים ולשיקומם, ולעזרה לניצולים ששבו מברה"מ.

הוא היה פעיל באירגון "הבריחה" לארץ ישראל, וכחבר הוועד היהודי, ייצג את מפלגת "פועלי ציון".

     בשנת תש"ו (1946), בדרכו לארץ, הגיע בר-ניב לפריז וגוייס לפעילות במחלקת "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית בצרפת.

הוא העביר ילדים ניצולים מפולין ומגרמניה, לצרפת, ופעל לשיקומם ולהכנתם לעלייה ארצה. למענם הקים את גן הילדים העברי הראשון בצרפת ואת ביה"ס העברי הראשון בצרפת על שם "לוחמי הגיטאות", ומפעלי תרבות שונים, כולם למען ניצולי השואה.

    

     בקיץ תש"ח (1948) עלה בר-ניב ארצה, ומאז ועד לפרישתו לגימלאות, בשנת תשל"ה (1975), הוא מילא תפקיד בכיר במדור הקליטה של "עליית הנוער" בסוכנות.  במסגרת תפקידו הרבה בר-ניב לבקר במחנות-עולים, במעברות, במושבי עולים ובעיירות פיתוח, ברחבי הארץ, ודאג לגאול את הנוער מחיי עוני ובערות ולקולטם בקיבוצים ובבתי-הספר החקלאיים, במערכת החינוך הכללית והדתית.

     בר-ניב היה דמות מופת לאדם ציוני, מסור לרעיון הציוני בכל נימי נשמתו. שיקומם של פליטי השואה בארץ, היה בראש מעייניו, והוא פעל לשם כך במסירות רבה ובהתלהבות.

בזכות אופיו הנוח ואהבת הבריות שבו, הוא הצליח לקשור קשרי ידידות עם נציגי כל המגזרים שבחברה, וזכה להערכה ולחיבה מכולם.

לקראת פרישתו לגימלאות זכה בר-ניב בתעודת הצטיינות והוקרה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית.

     בשלב זה הצטרף בר-ניב לחברה לחקר המקרא בתל-אביב, ודרכה לפעילות בבית התנ"ך. בזכות כושר האירגון המעולה שלו נבחר בר-ניב לכהן כמנהל הבית בשנים תש"ן-תשנ"א (1990-1991), וחבר פעיל בהנהלה עד שנת תשנ"ד (1994).

על-אף גילו הגבוה הוא הצליח לרומם את כבוד הבית בקרב חוגי "עליית הנוער" והסוכנות ולהביא קבוצות מבקרים, ביניהם נוער כמו קבוצת כלות וחתני התנ"ך מהגולה בשנת תשנ"ב.

     בר-ניב שיתף בפעילות את חבריו מ"ברית ראשונים" (אירגון ציוני של ניצולי השואה), ובזכות קשריו עם סניף הסוכנות בפריז ועם ראשי הכנסייה שם, הוא השיג, בסיוען של הגברות רות בת-שלמה ויונה פרגר, שמונה-עשר   מציורי התנ"ך של האמן היהודי-צרפתי הנודע בען, מידי האב דיפי  (מהכנסיה הקתולית).

     יוסף בר-ניב נפטר בכ"ד תשרי תשנ"ז.

                                                                             כתבה:  בלהה הלפרין

    

    

ד"ר דניאל אור

ד"ר דניאל אור

תרע"ג – תשס"ט 1913 – 2009

דניאל אור, בנו של ד"ר אליהו אורבך, נולד בחיפה בשנת תרע"ג (22.9.1913), בימי השלטון העותמני בארץ ישראל.

בשנות מלחמת העולם הראשונה שהתה המשפחה בגרמניה, לרגל גיוסו של אביו לצבא הגרמני, והמשפחה חזרה ארצה בשנת תר"פ (1920).

הוא סיים את ביה"ס הריאלי, ואחר-כך נסע ללמוד חכמת ישראל ומדעי המזרח בברלין, שבין שתי מלחמות העולם.

מוריו היו גדולי החוקרים: פרופ' טור-סיני; פרופ' גוטמן; פרופ' אלבק, אביו ד"ר אורבך ואחרים.

עם עליית היטלר לשלטון, בשנת תרצ"ג (1933), חזר דניאל אור ארצה והמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית מקרא ותרבות האיסלם. לפרנסתו עבד בבית המשפט הבריטי בירושלים כמתורגמן בשלוש שפות: עברית; אנגלית; ערבית. מלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה האקדמאית של דניאל אור. הוא התגייס לצבא הבריטי, ועם סיום המלחמה התגייס ל"הגנה" ואח"כ לצה"ל. את השירות בו סיים בדרגת סגן אלוף. מומחיותו הייתה כלשונאי למונחים צה"ליים (המציא את המונחים" חוגר; זלת"ם).

מצה"ל עבר דניאל אור למשרד הביטחון, ואחר-כך למשרד מבקר המדינה, בו ערך את דו"חות המשרד.

בכל אותן שנים המשיך אור להתעניין בתרבות ישראל ואף תירגם לעברית את סיפרו החשוב של אביו "המדבר וארץ הבחירה", שהיה מאז לספר לימוד חשוב לסטודנטים למקרא ולהיסטוריה של עם ישראל בימי קדם.

עם השלמת התרגום חזר דניאל אור לאוניברסיטה העברית, וקיבל את התואר דוקטור, על מחקרו החשוב "משה ותקופתו בסיפרות המקרא".

כחבר בחברה לחקר המקרא, סניף תל-אביב, הצטיין ד"ר אור בהרצאותיו על נושאים מקראיים מגוונים, ובמיוחד על אישיותו ומנהיגותו של משה ועל "נאמני משה"; שמואל; אליהו; יהונדב בן-רכב; ירמיהו ואחרים.

הרצאותיו המעמיקות היו בנויות בקפידה, נוסחו בשפה עשירה ורהוטה ותמיד הכילו גם נקודות מבט מקוריות, ונאמרו בקלילות ובהומור עדין.

ד"ר אור תירגם לעברית גם את סיפרו של אביו "מארץ האב לארץ האבות".

הוא נפטר בסוף קיץ תשס"ט (1.9.2009).

כתבה: בלהה הלפרין

דוד בן-גוריון

דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון

 נולד בי"ז תשרי תרמ"ז (1886) ונפטר בו' כסלו תשל"ד (1973)

בן-גוריון והתנ"ך

     בערב העיון הראשון שנערך בבית בן-גוריון לציון יום הולדתו (י"ז תשרי), כבר לאחר פטירתו, אמר ד"ר בן-יהודה , נשיא החברה לחקר המקרא בת"א, שאילמלא נחתם התנ"ך, ואילו ניתן היה להרחיבו כדי להנציח בו ארועים ואישים שעיצבו את דבר ימי עמנו, ספר חייו ופועלו של דוד בן-גוריון היה נבחר כדי ליצג את תרומת הדורות האחרונים – דורות התחייה והגאולה.

     הרעיון הרשימני ביותר. ואכן, דוד בן-גוריון, איש החזון והמעש, קורץ מאותו חומר ממנו קורצו הגיבורים בני האלמוות של התנ"ך, המהווים מופת לאנושות כולה, ואף ניחן בכושר ראייה נבואי של ההתפתחויות ההיסטוריות העולמיות, אותן חזה מראש. ביניהן, ההתקרבות בין ארה"ב וברית המועצות ופתיחת שערי ברית המועצות לעליית יהודים ארצה.

     בן גוריון למד תנ"ך מאז ילדותו והמשיך להגות בו כל חייו תוך הזדהות עם מסריו ורבים מגיבוריו.  אחרי קום המדינה היה ממעצבי חוג התנ"ך שייסד פרופ' גבריהו וארח את החוג בבית ראש הממשלה. כך העלה את כבודו של ספר הספרים  ודירבן את חקר המקרא, שפרח והתעצם, לא מעט בזכותו.

     על תופעת הנבואה אמר בן-גוריון: "עם חתימת התנ"ך נפסקה הנבואה, אבל לא נסתלקה השכינה. העם הלך בגולה וקול אלוהים הוסיף לצלצל באזניו. וקול אלוהי זה מדבר לאדם בימינו, כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים שהקול בא מן השמיים, ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול ולא הויכוח על מקום בואו. כל אדם מסוגל לשמוע קול זה לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אוזנו נטויה לדבר האמת".

     במאמרו "התנ"ך זורח באור עצמו" כותב בן-גוריון ש"התנ"ך הוא היצירה הגדולה ביותר של העם העברי, ובלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, מקורנו, רוחנו, יעודנו ועתידנו... גדלותו של התנ"ך היא גדולת הרוח של עם ישראל ... והתנ"ך עצמו הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

     מתחת לזכוכית של שולחן עבודתו רשם בן-גוריון חמישה פסוקים מן התנ"ך, כדי שיהיו תמיד לנגד עיניו, כי בהם ראה מסר לעצמו, באופן אישי, ולקיומה של מדינת ישראל.

עיקריהם: אמונה בבורא עולם, בשיבת ציון, ביעודו של עמנו להיות אור לגויים ובחובת אהבת הגר (הזר) ובכיבוד זכויותיו.

   1.   "כי כה אמר ה' בורא השמים, הוא האלוהים יוצר הארץ ועשה, הוא  כוננה"  (ישעיהו מ"ה, יח)

   2.   "ואהבת לרעך כמוך... וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים..." (ויקרא י"ט, יח; לג-לד)

   3.  אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם, לאור גויים" (יש' מ"ב,ו)

    4."נקל מהיותך לי עבד, להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב, ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד קצה   הארץ" (יש' מ"ט, ו)

    5.  "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אל שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטיבך והרבך מאבותיך" (דברים ל', ג-ה)

     ועוד חמישה פסוקים, בנושא הפרחת שממות המדבר, כולם מישעיהו, העתיק והציב על כן, כתמונה, על שולחן עבודתו,  עדות לאמונתו בתחיית הנגב.

   1.    "... יששום מדבר וציה, ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו ל"ה, א)

   2.  "אז ידלג  כאיל פסח ותרן לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (יש', ל"ה,ו)

   3.   "... כי נתתי במדבר מים, נהרות בישימון, להשקות עמי בחירי" (יש' מ"ג, כ)

   4.  "אתן במדבר ארז, שטה, הדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו (יש, מ"א, יט)

   5.  "כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה" (יש, נ"א,ג)

             בן גוריון חלם על תיקון עולם ברוח נביאי ישראל, והאמין שבתהליך זה גדולים חלקו והשפעתו של העם היהודי לאין ערוך מערכו המספרי. לדעתו, כפי שהוא מביע אותה  במאמרו "התנ"ך והעם היהודי", "ההיסטוריה של העם היהודי היא אחת מן המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים...". ו"סוד הפלא הוא ביצירה בת האלמוות של עמנו בימי קדם, ספר התנ"ך המלווה את עמנו בכל גילגוליו ונדודיו זה אלפיים וחמש מאות שנים ... מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמיים".

          "בכל נדודיה של הפזורה היהודית במשך מאות בשנים, ליווה אותה ספר הספרים ובו בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות ..."

               את המאמר: "התנ"ך והעם היהודי" מסיים בן-גוריון במסר אישי אקטואלי ביותר: "מורה הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו חזון הגאולה הלאומית והכל-אנושית – היה ספר הספרים, ואם נמשיך ללכת לאורו גם העם וגם המנהיגות – נעשה ונצליח".

               בן-גוריון האמין בחזון המשיחי של אחרית הימים, ברוח נביאי ישראל, וסבר שהגיעה תקופת ביצועו, כייעוד העליון של תקופתנו, למעננו ולמען האנושות כולה.

          לחזון המשיחי יש לדעתו שתי פנים:

               *     בתחום היהודי: קיבוץ גלויות והיותנו בארצנו לעם סגולה ולאור גויים.

*   בתחום האוניברסלי: שלום בין-לאומי ושלטון הצדק והאחווה בין אדם לאדם ובין עם לעם.   

          (דברים שנשא בקונגרס העולמי השלישי למחקר היהדות בירושלים בשנת תשכ"א).

         בעצמאות צבאית, משקית ומוסרית ראה בן-גוריון את החוט המשולש אשר לא ינתק, ואלה הינחוהו גם ביחסו לירושלים ולנגב. "למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית", הוא מכריז מיד עם שוך קרבות מלחמת השחרור, ברוח נבואת זכריה: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלים (ב', טז). על אף גל המחאות מכל רחבי תבל, ומעביר את הכנסת ואת  רוב משרדי הממשלה לירושלים.

       בדרום ובנגב ראה בן-גוריון את עריסת אומתנו.  לדבריו: "לא מקרה הוא כי התורה ניתנה במדבר וכי משה רבנו נהג עמו במדבר. ככל שיינתק האדם מן החיים המלאכותיים ... כן ישכיל לעמוד על האמת שביצירה ועל יעודו עלי אדמות".

הדרום והנגב הם לדבריו: "אזורי התורפה המסוכנים של המדינה, והם גם תוחלתה הגדולה". "אם המדינה לא תחסל את המדבר,  עלול המדבר לחסל את המדינה". אך המדבר הוא גם תוחלתנו הגדולה. "הפרחת השממה בכח המדע והחלוציות היא המבחן העליון של רוח האדם בישראל, בדורנו". (במאמר: "דרומה").

וכנאה מקיים את אשר הוא דורש, עולה בן-גוריון הנגבה (כך מכנה התנ"ך הליכה לנגב), מתיישב בשדה בוקר ומקווה שגם דורנו יפריח את הנגב כפי שהיה בימי קדם, ובמיוחד בימי המלך, הנערץ עליו, עוזיהו, ש"ידע למזג ולאחד מפעלי יישוב, פיתוח והשקייה, עם פעולות צבאיות ומלחמתיות".

 כאיש רוח מדגיש בן-גוריון שבעקבות הפריחה המדינית והכלכלית של ימי עוזיהו, צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית: "אז קמו נביאי הספר הגדולים הראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו ומיכה, אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחווה, השוויון וחזון הגאולה היהודית והאנושית, באחרית הימים".

     את מאמרו "המלוכה והנבואה" מסיים בן-גוריון במילים הבאות: "שני דברים למדתי מהמציאות בארץ ומהתנ"ך, שמאז שעליתי ארצה ראיתי אותו באור אחר לגמרי:

     א.   "שדברים בלבד, ולו גם היפים ביותר, אם אינם מלווים מעשים המתאימים לדברים, אין להם כל ערך...".

     ב.   "הגעתי למסקנה שצדק משה רבנו – כי אנו המעט מכל העמים, ולכן עלינו להיות עם סגולה. רק איכותנו המעולה קיימה אותנו. הצלחנו במלחמת ששת הימים באשר הצלחנו להקים צבא-סגולה. ולא נירא רע אם נצליח להקים גם ממשלת סגולה. כי לעם היהודי יש התכונות הדרושות לעם סגולה, אך לשם כך דרושה לנו, יותר מאשר לכל עם אחר בעולם – גם ממשלת סגולה.

             כי אנחנו עם קטן ובלתי מובן לעולם. כי הננו שונים מכל העמים, תמיד, בימי קדם וגם בימינו. ונחוצה לנו ממשלת סגולה. בלי ממשלה כזו, שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם – לא נעמוד זמן רב.

זהו לדעתי מוסר ההשכל של התנ"ך ושל ההיסטוריה היהודית מימי קדם ועד ימינו אלה".

     לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון מהחיים הפוליטיים, הוא נבחר לנשיא החברה לחקר המקרא בישראל.

בתקופה זו סייע בן-גוריון לשיכונה של "תערוכת תנ"ך בדפוס ובאמנות", שהוקמה ע"י החברה לחקר המקרא בת"א והיתה ניידת, ב"בית דיזנגוף" הנטוש, כדי שתהיה למוסד של קבע, בשם "בית התנ"ך".

     במכתב ההמלצה, שמסר לגור-אריה שדה, כתב בן-גוריון: "כמה טבעית הפיכת בית זה לבית תנ"ך לאנשי ת"א, ולסובבים אותה".

חוזה השכירות של בית התנ"ך ב"בית דיזנגוף", נחתם במעמד בן-גוריון (נשיא החברה), זלמן שז"ר (נשיא הכבוד של החברה), שר האוצר פנחס ספיר, שר החקלאות והממונה על מנהל מקרקעי ישראל, גבעתי וראש עיריית ת"א-יפו יהושע רבינוביץ.

     בכ"ו אדר א' תשל"ג (28.3.1973), במכתב הברכה ששלח בן-גוריון לקראת חנוכת "בית דיזנגוף" (המשופץ) כמשכן קבע של "בית התנ"ך", הוא כותב: "הנני מברך את תערוכת התנ"ך בדפוס ובאמנות, עם כניסתה למשכנה החדש בבית דיזנגוף, מקום בו הכרזתי על עצמאות ישראל בה' אייר תש"ח. אני מאחל לכם הצלחה מלאה במשימתכם להרבות ולהגדיל את ידיעת התנ"ך והאהבה לתנ"ך בין קהל מבקריכם מהארץ ומכל ארצות תבל".

     רק חמש שנים אחר-כך, לקראת חגיגות שנת השלושים למדינת ישראל, בה' אייר תשל"ח, כשבן-גוריון כבר לא היה בין החיים, ביקש שלמה להט (צ'יץ) מד"ר ברוך בן-יהודה, יו"ר ההנהלה של בית התנ"ך, לוותר על הקומה הראשונה, כדי לקיים בה את מוזיאון "היכל העצמאות". הנהלת בית התנ"ך נענתה לבקשה ברצון והתמקמה בשתי הקומות העליונות של "בית דיזנגוף", בהרגשה שבכך הם מסייעים להנצחת האירוע המכונן של הכרזת המדינה באולם המקורי, ולמימוש שאיפתו הנעלה של בן-גוריון שהתנ"ך יהיה "מורה הדרך הנאמן והמחנך", כדי שמדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" (מגילת העצמאות). כי רק "אם נמשיך ללכת לאורו של ספר הספרים, גם העם וגם המנהיגות, נעשה ונצליח". (בן-גוריון, התנ"ך והעם היהודי").

                                                                                           כתבה:  בלהה הלפרין     

ד''ר אליהו אורבך

ד"ר אליהו אורבך

תרמ"ב – תשל"א 1882 – 1971

אליהו אורבך, בנו של רב, נולד בקיץ תרמ"ב (28.7.1882) בחבל פוזנן, פרוסיה, אזור שצורף לפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא גדל באווירה של יראת שמים, בקהילות שהקפידו על שמירת ישות יהודית-לאומית.

במקביל ללימודיו בבית הספר החרדי "עדת ישראל", קיבל גם השכלה כללית בגימנסיון בברלין.

בזכות אחיו הבוגרים, הצטרף אורבך, כבר בגיל בר-מצווה, לחוג "ישראל הצעיר", שהתמזג יותר מאוחר בהסתדרות הציונית של הרצל. כבר בשנת תרנ"ה (1895) הוצג אורבך, כ"צעיר הציונים", בפני "הציונים הגרמנים", ביניהם היו גם דוד וולפסון וחיים וייצמן.

בשנת תרנ"ח (1898), כשביקר הרצל בברלין הוצג אורבך גם בפניו. ברשמיו הוא כותב ששרה על הרצל זוהר מיסטי, שהקסים את כל רואיו.

ממדריכו בתנועה הציונית, היינריך לווה, למד אורבך את תולדות עם ישראל ותרומתו לתרבות העולם. הוא גם הינחהו לראות בתנ"ך, בו קראו יחדיו, את התשתית לרעיון הציוני, ונטע בו את הכמיהה לציון ואת האהבה לספר הספרים, שהתפתחה לחקר יסודי של המקרא.

אורבך ניחן בכושר נאום, וכבר בגיל הנעורים היה למרצה מבוקש ולמדריך ציוני, שהצליח לסתור את השמצות מתנגדי הציונות.

הוא השתתף בקונגרסים ציוניים, תחילה כעיתונאי, ואחר-כך גם כציר.

באוניברסיטה למד אורבך רפואה ובשנת תרס"ט (1909) עלה ארצה והתיישב בחיפה, גם בהשפעת סיפרו של הרצל "אלטנוילנד", בו משקפת חיפה את חזון העתיד של הרצל.

בחיפה ייסד ד"ר אליהו אורבך את בית החולים היהודי הראשון וניהל אותו. התמחותו הייתה בגניקולוגיה, אך בשנים הראשונות הוא טיפל בכל סוגי הנגעים של הפונים אליו, ערבים כיהודים. הוא גם נתרם לפעילות ציבורית וציונית ולקח חלק ביוזמות הקמת הטכניון ובית הספר הריאלי בהנהלתו של ד"ר בירם.

את זמנו החופשי הקדיש ד"ר אורבך לחקר התנ"ך, אותו חווה בארץ באור חדש, וגם כשגוייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, המשיך ללומדו ולחוקרו ואף הקים "חוג תנ"ך", בו קרא בפני החיילים הגויים פרקים ניבחרים מספר הספרים.

בשנת תר"פ (1920) חזרו ד"ר אורבך ומשפחתו לחיפה (אשתו הראשונה נפטרה בגרמניה בימי המלחמה) והוא חילק את זמנו בין עבודתו כגניקולוג לבין מחקר היסטורי של תקופת התנ"ך. במחקריו העלה ד"ר אורבך תמונה מקיפה של חיי ישראל מראשיתו ועד סוף התקופה המקראית. הוא כתב בשפה הגרמנית, ומאמריו פורסמו בארץ ובחוץ-לארץ בעיתונות המקצועית המתאימה. שלושה ספרים יצאו לאור: "הנבואה"; "משה; "המדבר וארץ הבחירה", שתורגם לעברית ע"י בנו, ד"ר דניאל אור.

בשנות השלושים של המאה ה-20, כשגבר זרם העולים מגרמניה, ייסד ד"ר אורבך את מיפלגת "עלייה חדשה", שדאגה לעולים אלה, ובשנת תש"ב (1942) אף עמד בראשה.

עם קום המדינה פרש ד"ר אורבך מפעילות פוליטית, ובשנת תש"ך (1960) זכה באזרחות כבוד של העיר חיפה.

ראשי "החברה לחקר המקרא" בישראל, ובמיוחד, ראשי סניף חיפה, ראו בד"ר אורבך חבר כבוד, חוקר מקרא מעמיק ומקורי מהחשובים ביותר. כביטוי להערצתם ולהוקרתם הם העניקו לו לקראת יום הולדתו ה-70, את "ספר אורבך", בעריכת ד"ר בירם.

ד"ר אליהו אורבך נפטר בקיץ תשל"א (14.7.1971).

כתבה: בלהה הלפרין

ד"ר ירוחם פישל קורנגרין

ד"ר ירוחם פישל קורנגרין

תרמ"ג – תש"כ   1883 – 1960

     י.פ. קורנגרין נולד בטרנופול, מזרח גליציה.

הוא גדל על ברכי "ההשכלה" והתמחה בשפות רבות ובתרבותן. הופעת סיפרו של הרצל "מדינת היהודים" ב-1896, שינתה את דרכו של קרונגרין מהשכלה והתבוללות ליהדות ולציונות, והוא היה לציוני נלהב, נאמן לארץ ישראל ולשפה העברית ולתרבותה.

     הוא התמסר לאירגון הנוער הציוני האקדמאי בטרנופול, לאגודת "בר-כוכבא" (סניף של אגודות "בר-כוכבא", שהראשונה בהן נוסדה בברלין בשנת תרנ"ח (1898). היו אלה אגודות ספורט, לפיתוח ("יהדות השרירים", וחינכו את הנוער היהודי לציונות). באגודה זו שייסד בעיר, הפיץ את  השפה העברית באזור כולו, כנגד הרוב האידישיסטי, ביניהם סופרים חשובים כי.ל.פרץ ושלום אש שראו בה שפה מתה ולא האמינו בתחייתה.

במקביל למד משפטים, קיבל תואר דוקטור במשפטים והחל לעבוד כעורך דין.

     אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר ד"ר קורנגרין לורשה, התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי ואירגן את העלייה הגדולה מפולין בימי העליות השלישית והרביעית.

ד"ר קורנגרין היה ציר בשבעה קונגרסים ציוניים, מהשביעי ועד הארבעה עשר, ונבחר למזכיר ההסתדרות הציונית.

בראשית שנת תרפ"ו (1925) עלה ארצה, לתל-אביב, והרבה לעסוק בפעילויות ציבוריות.

     בשנים תרפ"ט-תש"ד (1929 – 1944) שימש ד"ר קורנגרין כשופט שלום, ואח"כ שופט מחוזי, מטעם ממשלת המנדט הבריטי, בחיפה ובתל-אביב, עד פרישתו לגימלאות.

מאז ועד למותו עבד כעו"ד עצמאי ובשנת תשי"ח (1958) התמנה לנציג ממשלת ישראל בנושא השילומים מגרמניה.

     משנת תש"ד (1944) ואילך הקדיש ד"ר קורנגרין את עיתותיו לחקר התנ"ך וההיסטוריה היהודית.

היה חבר בחוג מויאל וממייסדי החברה לחקר המקרא בת"א, ואח"כ בארץ כולה. למרות שהוא התייחס לעצמו רק כ"חובב מקרא", הוא התגלה בהרצאותיו, בספריו ובמאמריו, כחוקר רציני ומעמיק.

     ד"ר קורנגרין נבחר לנשיאה הראשון של החברה לחקר המקרא בישראל.

נפטר בי"א אדר תש"כ (1960).

                                                                                ערכה: בלהה הלפרין

עו''ד גבריאל מאירי

עו"ד גבריאל מאירי

     גבריאל (גבי) מאירי נולד  בח' אדר תרע"ט (1919) בעיר דמשק (סוריה), עיר הולדתה של אמו.

אביו, בן למשפחה ציונית ברוסיה, זכה ללמוד אצל רבניצקי וביאליק ואח"כ עלה ארצה ולמד בסמינר למורים, בירושלים, בניהולו של דוד ילין, ובימי מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא העותומני (ששלט בארץ) ושרת כקצין הנדסה, בדמשק.

בשנת תרפ"ב (1922) המשפחה עלתה ארצה והאב התמנה למנהל ביה"ס בראש-פינה, ואח"כ בכפר תבור, שם למד גבי בכיתה אחת עם יגאל אלון (פייקוביץ).

בשנת תרפ"ט (1929) הגיעה המשפחה לתל-אביב וגבי למד ב"גמנסיה  הרצליה", אותה סיים במחזור כ"ד, שנת תרצ"ו (1936).

     לאחר שעמד בבחינות ה"מטריקוליישן" של ממשלת המנדט, התקבל גבי לביה"ס המנדטורי למשפטים בירושלים (באוניברסיטה העברית לא הייתה עדיין פקולטה למשפטים). הוא עבד לפרנסתו במכס בת"א ועל כן קיבל רשות להיבחן, בלי ללמוד, והוסמך כעורך-דין, בשנת תש"ד (1944).

עו"ד מאירי היה חבר ב"הגנה" ועבד כשכיר במשרד עורכי-דין.

 בשנת תש"ח (1948) התגייס לצה"ל, למחלקה המשפטית. שם מילא תפקידים שונים כתובע צבאי וכשופט, ובפקודה אישית של בן-גוריון מונה, בעת שרותו, לשופט בבית המשפט העליון.

     במהלך השנים הקים עו"ד מאירי משרד גדול ומצליח, אך "הנשמה היתרה", שבו דחפה אותו לפעילויות תרבותיות וחברתיות מגוונות. הוא פעל בהן בהתנדבות מלאה, במסירת רבה, באמינות ובמאמץ כן, להאדרת האירגון והנושאים הנידונים, ונמנע מעימותים גם במחיר ויתור על מעמדו.

     בשנות השבעים הקים עו"ד מאירי את מועדון "צופיה" לזכר רעייתו ז"ל, שהייתה מראשי ויצ"ו. כמו-כן הקים והפעיל חוגים במסגרות שונות: לשכת עורכי הדין ולשכת השופטים; החברה לחקירת א"י ועתיקותיה; החברה לחקר המקרא – סניף תל-אביב; החברה להגנת הטבע; הבונים החופשים; מועדון רוטרי ומועדון רעות.

נושאי החוגים היו: ארכיאולוגיה; בלשנות; מורשת ישראל ועוד.

 את חוג שלו"ם (שורשי לשון ומקרא) הינחה  כמעט באופן קבוע. כשנעדר מהארץ מילא את מקומו עו"ד שאול הון ז"ל.

בדברי המבוא להרצאות הרעיף עו"ד מאירי את מלוא אהבתו לארץ ישראל; ללשון העברית; לתנ"ך; למדרשים ולמורשת היהודית כולה.

בדבריו באו לידי ביטוי כישרונו הסיפרותי, בפרוזה ובשירה, וחוש ההומור העדין שלו.

     במשך שנים רבות היה עו"ד מאירי חבר בהנהלות "החברה לחקר המקרא" בת"א ו"בית התנ"ך". בעשור האחרון היה יו"ר החברה לחקר המקרא, ולאחרונה ניבחר לנשיאה.

     למרות גילו המתקדם ומיגבלותיו הבריאותיות, ממשיך עו"ד מאירי להיות פעיל וחיוני. הוא מתעניין בשטחים מגוונים (כולל התמצאות באינטרנט), יצירתי, חברותי ונעים הליכות.

     בשנת תש"ע (2010) יצא לאור סיפרו של עו"ד מאירי "לשוח לרוח המקרא", ובקרוב יראה אור סיפרו השני.

מאמריו רוויי הגיגים מעניינים פרי ניסיון חיים עשיר, חוויות אישיות והתעמקות בנושאי המקרא (באופן מיוחד "פרשת השבוע"), מורשת ישראל ואהבת הארץ.

                                                                               כתבה:  בלהה הלפרין