אליהו נאווי
אליהו נאווי נולד ב ו' תמוז תר"פ (יולי 1920) בבגדד, עירק, למשפחה ציונית שעלתה ארצה בכמיהתה לציון, בשנת תרפ"ו (1926).
כנצר לשושלת רבנים, מהנכבדות ביותר בעולמה של קהילת יהודי בבל, העתיקה בקהילות הגולה, הוא גדל בירושלים באווירה המשלבת לימוד תורני והשכלה כללית-יהודית וערבית, וזכה להשפעתם של הרב נסים והרב עוזיאל (לימים נושאי כתר "הראשון לציון") על חינוכו בכיוון הדת והמורשת היהודית.
השכלה תורנית רכש נאווי בבית הוריו, בתלמוד תורה, בבית המדרש למורים "דורש ציון" וכעוזרו של הרב עוזיאל.
בד בבד הוא רכש גם השכלה בתרבות הערבית והמוסלמית.
הרב נסים הכיר אותו למזרחן הנודע יצחק בנימין יהודה, מחבר "משלי-ערב", כדי שיסייע לו בעבודתו הסיפרותית, וכך בהשראת יהודה התוודע נאווי לסיפורת הערבית, להיסטוריה הערבית ולדת האיסלם, ואף השתתף בעריכת "משלי ערב".
אדם נוסף שהשפיע עליו בתחום זה, היה השייך של ליפתא (שכונת מגוריהם), מרצה למשפט מוסלמי, שנאווי היה מיודד עם בנו.
יותר מאוחר רכש תואר אקדמאי בלימודי המזרח והוסמך כעורך דין בבית הספר למשפט ולכלכלה בתל-אביב (לימים אוניברסיטת ת"א).
נאווי הוא מהבקיאים ביותר בדורנו בפולקלור יהודי וערבי, וידע זה מסייע לו בהבנה מעמיקה בתנ"ך בכלל, ובאורחות חייהם של אבות האומה וגיבוריה הקדמונים, בפרט.
ידיעותיו הרבות בתנ"ך ובתרבות המזרח זיכו אותו כבר בצעירותו, בשנת תש"ו (1946), בקבלתו לחוג התנ"ך היוקרתי שהתקיים החל מכ"ז ניסן תש"ג (1943), אחת לשבועיים, במוצאי שבתות, בביתו של עו"ד דוד מויאל, ברחוב מוהליבר בתל-אביב.
תרומתו של נאווי ותרומת שאר המזרחנים שבחבורה, הייתה בעיקר בהדגשת קירבת העברית לשפה הערבית ובהסתייעותם בפירושי מלומדים מגדולי פרשני יהודי המזרח מרס"ג (ר' סעדיה גאון) ואילך, ומלומדים ואנשי דת מוסלמים.
נאווי עזב את החוג עם גיוסו לצה"ל בראשית תש"ח, אך החוג המשיך להיפגש באופן סדיר גם ערב מלחמת השחרור, כשפגזים שנורו משכונת "מנשיה" ביפו, התפוצצו בקירבת מקום (עד לכיבוש יפו).
אחרי קום המדינה ובשוך הקרבות, היווה החוג התל-אביבי גוף מרכזי בייסוד "החברה לחקר המקרא", ומאז ואילך הוא נקרא הסניף התל-אביבי של החברה לחקר המקרא.
בצה"ל היה נאווי ממקימי היחידה הדרוזית והיחידה הבדואית, עסק בלוחמה פסיכולוגית בחיל המודיעין ושירת בפרקליטות הצבאית.
מתקופה זאת הוא זכור בעיקר כ"דאוד אל-נטור" – פרשן מדיני בשידור הערבי של "קול-ההגנה" ואח"כ "קול-ישראל".
בשידורים אלה השכיל נאווי להבהיר את המדיניות הישראלית ואת הבעיות הסבוכות של הדו-קיום היהודי-ערבי, כשהוא מרתק את קהל השומעים, יהודים וערבים, בכישרונו המופלא לתבל את חוכמת החיים שבסיפורי העם הערביים במשלים, בפתגמים, בהומור, בקלילות ובקול רדיופוני (קבצים מסיפורים אלה יצאו כספר בשתי מהדורות).
בסוף שנות החמישים התמנה נאווי לשופט באזור דרום הארץ ובשנת תשכ"ג (1963) נבחר לתפקיד ראש עיריית באר-שבע, בו התמיד (בבחירות חופשיות) עשרים וארבע שנים רצופות.
בשנת תשמ"ו (1986) התמנה נאווי לראש המערכת המשפטית בהסתדרות. במהלך תקופה זו הוא נקרא לסייע לבית התנ"ך, שהיה נתון במשבר קשה, ונענה. נאווי התמנה ליו"ר ההנהלה, ובפועל היה גם מנהל הבית בהתנדבות מלאה (ככל חברי ההנהלה) במשך שבע השנים תש"ן-תשנ"ו (1990-1996). נאווי הקדיש לבית התנ"ך ממיטב מרצו ויוזמותיו, העלה את כבודו של בית התנ"ך והרחיב את פירסומו בקרב חוגים שונים.
לאחר פרישתו מהתפקיד, עודדוהו חבריו להנהלה ובראשם המנכ"ל החדש דני אופיר, להוציא לאור את הרצאותיו. נאווי בחר שמונה-עשר מאמרים מהרצאותיו הרבות, נושאיהם שאובים מן התנ"ך וגם מהתושב"ע והקוראן, הרחיבם ועיבדם, תחת הכותרת: "סוגיות מקראיות בראי הדורות".
הספר יצא תחילה בהוצאת "החברה לחקר המקרא ובית התנ"ך" ואח"כ גם בהוצאת "אריאל".
בניתוחיו מתייחס נאווי גם לפרשנות המאוחרת, לאספקטים המשפטיים, ולמסרים שלהם לדורנו.
ולוואי ונשכיל להפיק מדיוניו של אליהו נאווי לקחים, כדי לבנות ולקיים חברה מתוקנת, שומרת משפט, מתנהלת בצדקה ובמתינות ומעודדת אנשי חזון לשלב את מיטבה של מורשת העבר המפוארת ביצירה התרבותית המתחדשת.
כתבה: בלהה הלפרין
